ענת לויט

 

תְּפִלַּת יְחִידָה- הוצ' הקיבוץ המאוחד

הרהורים על תפילה, בדידות, כמיהה וגאולה

 מאת שמעון רוזנברג

תפילת יחידה הוא ספר שיריה השישי של ענת לויט. בולטת בו שפה חסכנית-מצומצמת, מדויקת מאוד (לכן גם השירים קצרים וחלקם קצרים מאוד) ובו זמנית גבוהה מאוד, ובלי להיות מליצית, היא גם מטפורית, רוויית סמלים, אינה נמנעת לחלוטין ממשחקי מילים ולשון נופל על לשון (ומרמזת פה ושם על שליטה וירטואוזית בשפת השירה), ועשירה בהבעת רגש. הרגש מקרב אליו את הקורא בלי להקל על קריאתו והבנתו את השירים, שיש בהם כדי להפליאו. בשורות הבאות נתעכב רק על חלק מהתמות המרכזיות בספר: האחת, העולה משמו: "תפילת יחידה", והשניה: בדידותה של הדוברת.

ראוי להמליץ על קריאת שירי הספר כמכלול, מתחילתו ועד סופו, מאחר שקריאה כזו יוצרת סיפור, נרטיב, הזורה אור חושפני על דמות עגולה, אחת, המשמשת ציר מרכזי סביבו הספר כולו סובב, היא דמות המשוררת. קריאה כזו שאינה קלה פורשת בפני הקורא פנים רבות המאפיינות את הדוברת ומעצימה יסוד טרגי שבחייה, תחושת עצב שאין לו סוף, והרגשה שלכאורה אין ממצבה מוצא מעשי, שמעט מאוד נחמות קיימות בחייה הארציים. הנחמות מצויות, כמו אצל כמה אמנים ומשוררים אחרים, במעשה היצירה עצמו. הנחמה בשירה כזו היא ההופכת אותה לתפילתה של המשוררת האינדיבידואלית.

המושג הדתי "תפילת יחיד" משמש את המשוררת, כדי להגדיר את פעולתה כ"תפילת יחידה". אך זו לא מתקיימת רק מעצם האינדיבידואליות הנובעת ממהותה ואופייה של לויט המשוררת. אלא גם בכך, שהיא מנוגדת לתפילה הקולקטיבית הרגילה, שאפשר ואף רצוי לשאתה בתוך ציבור, כדברי הידיד בספר "הכוזרי" של ריה"ל. התפילה כאן היא מעשה פואטי צרוף, האפשרי רק בעולמו של המשורר כיחיד, זה המצטמצם באמות עצמו בעת כתיבתו. דברים אלה נכוחים בייחוד כשמדובר בסוג שירה הנובעת ממעמקי נפש, העוסקת וחושפת נפש פרטית, שהיא אחת, יחידה וייחודית, שאין לה שותפים. שירה שהיא תפילה פואטית היא בבחינת נרטיב פרטי, "שֶׁלֹּא יְסֻפַּר בִּידֵי אִישׁ מִלְּבַדִּי" (השיר "סיפור יחידי") ואין אפשרות לשתף בו –בעת יצירתו – את האחר. האחר יכול להשתתף בתפילה רק לאחר מעשה כקורא.

אמנם, שירת התפילה של ענת לויט אינה תפילה דתית כלל ועיקר. בוודאי לא כזו המבקשת מאלוהים פתרון וסיוע, או מייחסת לו כוחות בעולם הממשי. כך או כך, ניתן לטעון, כמאמרו של הרב קוק, שגם תפילה דתית אינה מבקשת לשנות את הרצון האלוהי, כי עצם פעולת התפילה משנה נפשית את המתפלל. או אז כוח רצונו מתעצם ונשמתו מתעלה ומיטהרת, עד ששוב איננו אותו אדם, שהיה לפני התפילה. מכיוון שכך לא "שערי שמיים" נפתחים לפניו, אלא "שערי תבונה" הפותחים בפניו כיוונים חדשים, כיצד עליו לנהוג ואף להגשים את רצונותיו.

דומה שבספר זה יש בעיקר חיפוש וכמיהה ל"שערי הַשְׁלָמָה", שיביאו מזור גאולה ומרגוע – ושמחה – לנפש המשוררת, ונראה כי בסיומו של הספר נגלה שהם אכן נמצאו לה. זאת בשעה ששינוי ממשי, בחייה המציאותיים, אינו נראה בר השגה. בשיר "תפילת יחידה" היא מבקשת "מִלִּים, שֶׁלֹּא יִהְיוּ בָּשָׂר, דָּם חֶרֶב אוֹ מַמְתָּק". בקשתה רוחנית יותר, טהורה ותמימה כשל ילדה: "בּוּעָה בִּקְצֵה קַשִּׁית שֶׁל יַלְדָּה כְּמֵהָה לְמַפָּץ גָּדוֹל". בקשה זו נובעת מתוך שפלות רוח, שלא לומר צניעות, הניכרת בשירי ספר נוספים אפילו באופן בו היא תופסת את עצמה כמשוררת: "כְּשֶׁאֹמַר בְּשֵׁפֶל קוֹל יְהִי אוֹר מֵאַשְׁפָּתוֹת מִלִּים אֶבְיוֹנִיּוֹת….כִּי לֹא הָיִיתִי כֹּהֵן אוֹ לֵוִי בְּמִקְדָּשׁ הַפִּיּוּט הַמֻּתָּר לַכֹּל" (בשיר "לא הייתי").  ויחד עם זאת היא "מוּגֶנֶת בְּרוּחַ אֱלֹהִים" ("מוגנת") השורה על שירתה.

שירת תפילה היא גם אמצעי ל"חינוך עצמי", שבו המשורר נותן דין וחשבון לעצמו, וכך עושה לחיזוק תודעתו והבנתו את עצמו. ואפילו הביע בתפילתו גם תקווה ובקשה שחייו הממשיים ישתנו, ברור שלא כוח עליון או כוחות מאגיים חיצוניים המחוללים שינוי זה, יונעו בידי התפילה, אלא כוח עצמי, תת הכרתי ואוטוסוגסטי, הנברא בתוך ומעצם מעשה היצירה, כוח שיש בכוחו לטהר לא רק אותה, אלא את חטאי העולם כולו. בזה כוחה המאגי של המילה שהיא "מְחִיקַת אוֹת קָיִן מִמֵּצַח הַיְּקוּם" ("נשיקה").

בכמה משערי הספר ניכרת בדידות גדולה, "אחות" לגעגוע, למה שהיה ואיננו עוד, או מה שצריך היה להיות אך לא ניתן לה. בדידות שהיא פרי של נטישה, המובילה לפגיעות גדולה, לתחושת עוול ואף קורבן. ומה גדולה תחושת העוול והקורבן, כאשר הנפגע חש שהוא נתן את כל מאודו: "לֹא יָדַעְתִּי לְהִתְמַסֵּר בַּמְּשׂוּרָה…לְקַבֵּל וְלָתֵת לִי בַּמְּשׂוּרָה" ("ידיעה"), אך גם ידע לדרוש תמורה מוחלטת, ואולי באותה שעה טמן בכך את "זרע הפורענות".

בדידות זו הופכת למוטיב מרכזי החל מהשער השני – "עירום הפך פלדה" – הלקוח מתוך מילות השיר "פירוק", המצביע על קושי, קור, פרי תחושת זרות, המתהווה ביחסים, עוד בטרם חלה פרידה מעשית וטרם פורקה חבילת הנישואין. כך מתהווה בדידות עוד בשעה שהדוברת אינה מצויה בגפה. מתוכה  בולטת כמיהה לשוב למצב נפשי של זוגיות ואהבה, למצב של "ביחד", העולה לעיתים גם כחלום ("אֲנִי נֵעוֹרָה עַל בְּהוֹנוֹת חֲלוֹם….הֲמֻלַּת הַלֵּב יוֹדֵעַ פִּיּוּס/זִוּוּגֵנוּ לְלֹא יְקִיצוֹת חֲבוּטוֹת", בשיר "על בהונות", ובשירים נוספים) ושוב מתוך נכונות להסתפק גם במעט: "בִּשְׁתִּיקָה אוֹ בְּקוֹל, בִּמְעַט אוֹ בַּהַרְבֵּה" ("היֵה עמי").

ביקיצה מעולם החלום טמון כאב, אך גם מוצע סיכוי להשלמה והחלמה מהכאב (בשיר "חלום"). מעבר לכמיהה קיימת הכרה במציאות מרה שאין להחזיר את הגלגל לאחור, כי האהוב לשעבר הפך לזר, גם בקולו ובמראהו "פָנָיו שֻׁנּוּ עַד כִּי לֹא אַכִּירוֹ גַּם אִם יָבוֹא/אִוָּתֵר רְחוֹקָה מִגְּוִיעָתוֹ בִּגְוִיָּתִי…" ("גם אם יבוא"), ושרק בכוח השגרה יש כדי לכבות את האהבה (בשיר "צמא"). אך האמנם היא כבתה? האם השירים מצביעים על תהליך שהושלם, או על פצעים שנותרו פתוחים? והנה בא השיר "סדר חדש" המסיים את השער השני ומותיר סדק: אמנם נקבע סדר חדש, ואמנם אין המשוררת נותרת בבחינת "בובה" כנועה, אוטומטית, כבשירה של דליה רביקוביץ, ועדיין…

נסיבות הבדידות, לאו דווקא במובן של האשמה, מסופרות, ולעתים מוטחות, כמעט ב"360 מעלות": תחילה כאמור כלפי בן זוגה לשעבר, ובשער הבא – "תמונה משפחתית",  משמשים בנותיה והוריה.

בנותיה ש"עפו מהקן" מהוות מרכיב לא מבוטל במציאות זו, שבה המשוררת מכירה באחריותה כמי ש"אכלה בוסר" ועל כן הבנות "קָהוּ יְמֵיהֶן מִשִּׁגְיוֹנוֹת אֵם בְּאֵין מַרְפֵּא לְשִׁנֶּיהָ, נְעוּצוֹת בְּפֵרוֹת חֲלָצֶיהָ…" ושמא לא יכלה להרפות, ונאחזה בהן בשל נטישת בן הזוג, שהייתה בעל כורחה "אֵשֶׁת חַיִל לְלֹא אִישׁ" ("אמהות אכלו בוסר"). ואולי אף מתוודה כי עוד קודם, מלכתחילה, לא ידעה להעניק?  – "הָרֶחֶם שֶׁנִּפְעָר לֹא נִתְפָּר לְהָגֵן מִמְטָר רְצוֹנוֹת וּתְחִנּוֹת לַאֲשֶׁר לֹא נִתַּן לִבְנוֹת כְּגֶשֶׁם נְדָבוֹת" ("פעורה"). ומכל מקום אחת הבנות באה עמה חשבון נוקב, מרגש עד דמע, על כליאתה, באמצעות הטקטיקה של הורים המוכרת לרבים מאתנו, של יצירת רגשי אשמה בילדה המבקשת לצאת לדרך עצמאית:

אִלּוּ הָיִיתִי צִפּוֹר, לֹא הָיִיתִי

חַיֶּבֶת לָךְ אֶת מְעוֹפִי מֵהַכְּלוּב

שֶׁהָיִית לִי  כַּאֲשֶׁר נָעַלַתְּ כְּנָפַי

בַּאֲזִקֵּי אַשְׁמָה עַל רְצוֹנָן לְהַגְבִּיהַּ

מִמֵּךְ, אִמָּא, מִתַּחַת לְשָׂמַי

("שחרור")

ואילו אביה, שכנראה מלווה את שנות חייה המאוחרות יותר, יותר משהוא משמש מרכיב לא רצוי המעצים את תחושת הבדידות שלה, הפעם היא זו שמבקשת לעצמה שחרור מעולו של זה, או מזכרונו. וכך, בטרם יהפוך אביה הזקן והמדרדר, לזיכרון רע היא מתחננת שירפה ממנה ויניח לה "לְהִוָּלֵד יְתוֹמָה". (שירים שעסקו בו ומופיעים בספר נסקרו בנתיבים, גיליון מס' 3)

גם חלק זה של ספרה מסתיים בשיר שניכרת בו השלמה עם הבדידות, שעתה ניתן להגדירה כיכולת הסתפקות ונכונות להמשיך בקיום יחידני ב"מסעדת היקום", ולראות בכך אף הישג, הצלחה, שהם אף בבחינת התגשמות של נס: "לְהוֹדוֹת עַל הַמֻּגָּשׁ בְּלִי לְיָחֵל לְעוֹד…. לִסְעֹד אוֹתִי כְּנֵס יָחִיד" ("לפתוח דלת מסעדה"). מכאן ואילך מצפה לנו בספרה "מוסיקת שמיים", חרות, צמיחה, הליכה אמיצה וצנועה ורוח אלוהים ההומה בגלי הים. כל אלה מעידים בשירים האחרונים על השינוי הפנימי שחל בה, מתוך מודעות והשגחה עצמית, ששוב לא תחזור להיות מה שהייתה, כי "מָה שֶׁהָיָה לֹא יִהְיֶה, כִּי אֲנִי הַנָּהָר שֶׁנִּדְרָךְ לְהַשְׁגִּיחַ שֶׁלֹּא אֶחֱזֹר, שֶׁאֵדַע כִּי הָיָה לְאַחֵר" (מה שהיה).