שושי שמיר

מבכה ורך ולומד

אוּלַי הֲיִיתִי פַּעַם פִּינְגְּוִין. אוּלַי שָׂחִיתִי עַל חֶלְקַת

וָאדִיּוֹת הַמַּיִם בֵּין קְצוֹת קַרְחוֹנִים בָּאַנְטַרְקְטִיקָה. אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי

לִבְנַת צַוָּאר, שְׁחוֹרַת כְּנָפַיִם, אֲדֻמַּת צוֹאָה וּמָקוֹר, אִתָּךְ

יָדַעְתִּי שֵׁמוֹת רַבִּים לְשָׁקוּף, תְּכֵלֶת, שָׁמַיִם, אוֹר

הָיִיתִי מַטִּיל אֶת בִּטְנִי עַל חוֹל הַשֶּׁלֶג

יְדֵי סְנַפִּירַי הֵן רַגְלֵי סְנַפִּירַי גּוֹמְאִים מֶרְחָב

יוֹם וְלַיְלָה בַּבֹּהַק לֹא נִבְדָּלִים לְעֵין זָר, אֲבָל אֲנִי –

תְּנִי לִי רַק לְהַדְרִיךְ אוֹתָךְ אֲהוּבָה, לִבְנַת צַוָּאר, שְׁחוֹרַת כָּנָף.

יָפָתִי, אֹמַר, עַכְשָׁו לַעֲצֹם עֵינַיִם, לַחֲלֹם, לִישֹׁן. אֲנִי שׁוֹמֵר, אֲנִי שׁוֹמֵר.

פַּעַם אוּלַי הָיִיתִי פִּינְגְּוִין. הָיִיתִי כָּךְ אוֹמֵר דְּבָרִים

עַכְשָׁו אֲנִי אֲחֵרִים

מִי פִּלֵּל שֶׁכָּל כָּךְ אֶתְגַּלְגֵּל, כָּל כָּךְ שְׁבָרִים.

פִּינְגְּוִין. אוּלַי אֲנִי מְיֻתָּר כָּאן, גַּם אֵין בִּי מְתֹם

יָתוֹם מִנּוֹפִי מְנֻדֶּה מִגּוּפִי הַמֻּפְתָּע, הַנָּכֶה בַּיַּבֶּשֶׁת הַזֹּאת

נוֹתֵן בָּהּ בְּכָל זֹאת סִימָנִים, רָאשֵׂי תֵּבוֹת שֶׁל זִכָּרוֹן, אוֹתִיּוֹת אֶהֱוִ"י,

גַּחֲמַת הַלָּשׁוֹן וְהַחֵךְ לְהַחֲזִיק בֵּין הַמִּלִּים אֶת נְשִׁימַת הַפֵּרוּשׁ –

וַרְיַאצְיָה סְבִירָה, צְלִיל קָרוּשׁ,  דֶּגֶם שׁוֹנֶה רַק בְּמִקְצָת, לֹא מְגֻנֶּה,

וְזוּג צִפֳּרִים מִקְרִיּוֹת חוֹצֶה אֶת עַמּוּד הָאֲוִיר.

יַעֲרָן מְנֻצֶּה מְבַכֶּה וְרַךְ  וְלוֹמֵד אֶת זֶה הַנִּגּוּן:

נָהֲמַת הָרוּחוֹת בְּעָבְרַן בְּסִדְקֵי הַקֶּרַח.