שמעון מרמלשטיין (2)

מחסה מול הים (פרק שני)

בלב ים

זה לילה שלישי שאנו מוטלים בדד בתוך ציית אוקיאנוס חלק ואפור ככספית. נוגה שביל החלב ותנועת הירח, המתרומם ונשמט אל מרחבים אין סופיים, מעוררים בלילות את חדוות התנועה. אולם עם שחר מרעידה את כולנו חרדת אבדון … לא זזנו אפילו מחצית מייל ממקומנו אמש, מול רוח שירוקו הממאנת להכות במפרשים.

הימאים, הכורעים סביב גלגל ההגה שבירכתי הספינה, מלחשים כי הקברניט הסתגר בתאו שבחרטום. אין איש יודע אם שומרי ראשו, החמושים בגרזנים ורובי סער, משגיחים עליו שלא יטיל את עצמו אל המים, או מגנים עליו מזעמנו. החובל הראשי, בגלותו כי מפות נתיבי הים עלו באש, שיבר את אצטרולב החישוקים אל אלמנח-הספנים, ומאז הוא יושב ובוהה אל האופק. גם השייטים נואשו מלחתור. אותם בני עבדים – שרגלם לא דרכה מעולם על היבשה, ושירתם לקצב הנוגשים יכולה להרים את קוער האנייה מהמים – גם הם דבקו בייאוש … משוטיהם מונחים אופקית כפגרי דגים במדמנה המשחירה.

הולכים ומשתבשים הדברים, כמו הסבה הרוח את פניה מהים והחלה לשלח משבי טירוף בין חללי הסיפונים. כולם, גם בני העבדים, שקרעו את כבליהם, עולים לסיפון העליון. מטפסים מאפלת השאול בסולמות עץ ובמעליות סורג המחשבות לצנוח מטה מעומס משקלן. עומדים ומליטים את פניהם מהאור, שלא ראו מעולם אלא מבעד חרך המשוט.

הלוחמים, שהיו תמיד קצרי רוח להפליג, הם עתה הראשונים המבקשים לחזור לאדמה. אולם ללא הקברניט וכלי הניווט אבדה הדרך. אפילו כלבי הנוגשים, שזינקו כנשוכי נחש אל הסיפון העליון, החלו לחשוף ניבים אל אדוניהם, עד שהושלכו כפרחי לוטוס אל המים.

חובשים ורופאים, שסהרונים וצלבים אדומים כדם מכתימים את מדיהם הצחורים, מתרוצצים בין ההמון שעל הסיפון … מורפיום, פנטוניל, סופטניל … כל אמפולה שנשארת, הם מזריקים ישר לוורידי המשתוללים, המנסים לטפס על מנור החלוץ, ואת הנואשים שבהם כורכים ברצועות בד אל מעקה הסיפון, שהולך ונעקר ממקומו. עם שחר הגיחו צמד אמבולנסים ממעליות המשא המתחברות למרפאת הסיפון התיכון. גחון מול גחון ניצבו, מהבהבים באדום ללא צווחת סירנות, כלוחשים בשפת המתים. איליוס, משרתו של גונאר, אומר כי שתי גוויות לוחמים הושלכו פנימה. שריון הברזל שלהם נוקב בגרזנים …

מאז הפלגנו, לא עלה גונאר אל הסיפון העליון. דומה כי מאות כפות רגליים חרדות, המתרוצצות מעל תקרת תאו, נוסכות בו שלווה שלא הכרנו. מדי פעם מגיח איליוס מתוך לוע הסולם וחותך בפגיון חד יריעות ממפרשי עור הלוויתן המשתלשלים ברפיון מפסגות התרנים. זה לילה שלישי הוא יושב שם וכותב והעור האפור מתמלא באותיות נמלים שחורות כמו חיילים הנערכים לקרב.

"אם תמשיך לכתוב כה מהר, גונאר, לא יוותרו לנו מפרשים להפליג בהם, כשתבוא הרוח," אני אומר לו, כשהוא מרים לרגע את עיניו וטובל את הנוצה בקסת הדיו.

"כשתבוא?" הוא מקמט את מצחו וצוחק, "לא רוח, כי אם סופה, שאולי תחמול על אדם בודד." ומרים את ראשו מהכתוב ובוהה בעיניו העיוורות בעלטה הממלאת את הצוהר העגול. הוא, כמו תמיד, כותב על הדברים שירעידו עוד מעט את חיינו. מניין יריעות קלף כתובות הוא מניח בזהירות, אחת בצמוד לרעותה, עד שתיבשנה. אז הוא מניד בראשו לאיליוס, הנחפז לגלול ולקשור אותן בסרט, מניח מידו את הנוצה ופונה לעברי, כמי שממתין למשאלתו האחרונה של אדם שנחרץ גורלו.

"גונאר, צייר לי את אהובתי שהותרתי שם, מאחור. אינני יכול עוד לזכור עוד תו מפניה, אף לא את צבע עיניה." והוא, שמעולם לא ראה דבר, זוכר ומספר כמראה את ששמע מפי לפני שנים. ואני מתאמץ לא לפקוח עוד את עיניי, גם אם נדמה לי כי כבה הנר ברוח המסתננת לתא.

מודעות פרסומת