לבד… הייתי הבוקר לבד. נעה עם הרוח בין ברושים בגינה, מחפשת מעל חוד צמרתם בשמיים סימנים נוספים. ממורדות הכרמל פרשו ענני נוצה חופה אל הים הרוגע, אבל אוזניי, הכרויות לרוח, לא פסקו מלהקשיב. מה נלחש שם הבוקר, בין הענפים, ללא מילים? מידפק ושורט בחדרי הלב כשברי חלום ליל אמש. בקץ אשמורת אחרונה עלתה ספינה מן המים. פ – נ – ל- ו- פ – ה אות אחר אות קראתי חרש בשמה. שידרתה ומפרשיה הנאנקים בסופה ענו כהד. שמי מרחף ומצליף במים, מתגלגל ברוח מערבית עד לכאן. אז ידעתי כי אתה, הניצב לבדך על הסיפון, לא שכחת. קרבתי כפות ידיים אל עורפך ומיששתי בפניך הנסתרות מהעין, אך אתה הרחקת ונעלמת בחיוורון השחר הפושט מבין התריסים.
עשרים שנה חלפו, והחוף הנפרש מעתלית עד סטאלה מאריס מעולם לא נראה כה ברור מחלון החדר. העיניים עוד היו רטובות, אבל האוויר הפך צלול, כלאחר הגשם. על קו האופק, אבחת מפרש עליון הבקיעה במים בהם אבדו צבאות שלמים.
בטרם התחלתי לכתוב, בחרתי בבקבוק בו אטמין את המכתב. גופו ירקרק חלקלק כאבן ברקת החתומה בשעם נוצר סוד. שליח נבחר מתוך תיבת בקבוקי היין השמורה לסופי שבוע ארורים. הפעם רוקנתי קרביו מבלי ללגום טיפה. קילפתי את התווית ושטפתי. יבש וחלול, משתקפות בבטנו שורות הרצות על הדף. מחר עם שחר כבר ייבש הדיו. אז ארד אל שפת המים ואצעד יחפה על החול הרטוב. בבוקר יום חג לא יראה איש את המכתב שאשלח אל בין הגלים.
כשהנחתי לרגע את העט, כבר כיסה החושך את המים ואיתו הספק המחלחל אל הגוף. כפות הידיים החליקו במורד הזכוכית, אוספות כוח כדי להמשיך. קיפלתי ופתחתי את המכתב שבע פעמים, עד שהפך לקונכייה דקיקה. עם אצבעות עוטפות, הלוכדות כל רחש, יכולתי לשמוע בין הגלים את חרטום ספינתך עונה לי במים. עשרים שנה, ומעולם לא היית כה קרוב אלי.
וכשתקרא ותחוש בנייר בין אצבעותיך, תבחין בקפלים שהפכו לזרמי מים ובדמעות שהפכו לאיים על פני הדף הכחול. אם זה באמת אתה, תדע לקרוא במפת הצופן הזאת את הנתיב הביתה. ובדרכך, אם תתעה בין רוחות הים האגאי, קפל שוב את הדף ותשמע את קולי, צלול משירת הסירנות, מכוון אותך לכאן.
נתיבים - גליון 10 