גונאר בטוח כי הלילה נצא לדרך. "אפילו צבא השמיים נערך מעל ראשנו …" מבשר הוא עם חשיכה ועוצם את עיניו. "… מאז עזבנו את ארצנו, לא סימן שביל החלב את הנתיב בו נשוב הביתה, בין זוהר וגה לזנב הנחש."
הדברים נעשים כאן בהיחבא. אורח, אם ירחרח כאן, בקצה הרציף השומם, לא יחשוד כי הלילה ישלוף עוגן עטוי צדפים מן המצולה. ואם יעמיק מבטו, מה יראו עיניו? … סיפון עליון שלא קורצף זה שנים, חבלי פשתן עבים, המכונסים סביב עצמם כגורי כלבים, ומפרשי עור לוויתן צרורים שגם סופה לא תפיח בהם רוח חיים … אבל כפות רגלינו היחפות כבר חשות איך ניעורו הסיפונים התחתונים ואיך שדרית הפלדה נאנחת חרש.
שיירות, נושאות חביות מים ושקי חיטה, פורקות את עצמן אל בטן האנייה, נבלעות, נקברות שם לנצח, על גמליהן ומשאיותיהן. גונאר אומר כי אמש מנה תריסר מהן. איננו מעזים לרדת אל בטן השאול. שבעה סיפונים לאנייה, רקיע מרחף מעל רקיע, ואנחנו הלוחמים, הישנים בעליון, נושמים רסיסי מלח ואבק כוכבים.
שנים כה רבות חיכינו עד שדימינו כי יבשה, ולא אנייה, נקרשה מתחת רגלינו. הסיפון העליון נתכסה באדמת אזוב ושיחי אלסר, שגם נמלים לא תהססנה לחפור בה את קינן. והתרנים העירומים … דומה כי נואשו מלחתור לבדם במרום והתעטפו בעשן העולה מארובות כור הקיטור, שאינו כבה לעולם.
"תראה את דגלי הממלכה שהונפו בראשי התרנים."
אני מאמץ את עיניי בחשיכה בטרם אענה לו, "אני רואה אותם, גונאר … אפילו את סמל שלושת הנשרים הדואים בתוך עיגול רקום בדם." אולם אינני רואה דבר. אולי סחבותיהם האפורות של שייטי הסיפון התחתון, הן הנעות ברוח. בלילות חומק מהשאול צעיר השייטים ומייבש את מדי חבריו הספוגים בזיעה. אולי יספר להם, בשובו מטה, על שמיים ארוגי כוכבים. אך ספק אם יקשיבו לו, בלהט תנועתם שאינה יודעת מנוח … לפנים ומשוך … לפנים ומשוך … ורק כשיזעק הנוגש למשוטי דופן שמאל או ימין לחדול מתנופתם, ירפו הם את גוום הכפוף וינגבו ביד אחת, החופשיה משרשרת הפלדה, את הזיעה הניגרת מצווארם … לפנים ומשוך … לפנים ומשוך … כך יניפו ללא הרף את משוטי העץ הכבדים … כך עד יום מותם, או יום מותנו.
מהסיפון העליון דומה תנועתם לתנודת גלים אילמת. כי הלכה והרחיקה היבשה מן הים בחלוף השנים, עד שחותרים הם עתה בקלילות עטופת אוויר, אך עדיין באותו קצב מקפיא נשימה ודם … לפנים ומשוך … לפנים ומשוך …
"אני שומע אותם שרים, כמו תמיד, כשעולה העוגן," אומר גונאר. "הלילה יחתכו סוף-סוף משוטיהם את קרום המים." ואני יודע כי עיניו העיוורות רואות את הכול. גם את חיוכו הנבלע בגרוני, מר כלענת השכחה … איך אבדנו בארץ ניכר
נתיבים - גליון 10 