דן אלבו

כּוֹס וִיסְקִי רְבִיעִית

זֶה לֹא פָּשׁוּט לְהַכִּיר בְּכָךְ שֶׁהַזְּמַן עָבַר מַהֵר,

לֹא קַל לוֹמַר לְעַצְמְךָ

'עַכְשָׁו אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַדְּבָרִים אַחֶרֶת'.

מִישֶׁהוּ אָמַר לִי וְאוּלַי הָיִיתִי זֶה אֲנִי שֶׁאָמַרְתִּי לְעַצְמִי,

חֲשֹׁב עַל עֵץ שֶׁגָּדֵל עָקֹם כִּי

הִתְעַצֵּל לִלְמֹד תַּרְגִּילֵי חֲמִיקָה מִסַּעֲרוֹת הַחֹרֶף הַבָּאוֹת מֵהַיָּם,

וּבְתוֹךְ כָּךְ אָמַרְתִּי לְעַצְמִי,

כּוֹס וִיסְקִי רְבִיעִית יְכוֹלָה לַהֲפֹךְ לְחִישָׁה לְצִלְצוּל כַּפִּיּוֹת

אֲבָל כּוֹס חֲמִישִׁית יְכוֹלָה לַהֲפֹךְ גַּם חַיִּים חַסְרֵי פֵּשֶׁר כְּחַיַּי לְמוֹפַע לַפִּידִים.

השיר שלפנינו מספר על תחושת החמצה, על חיים מבוזבזים ואף חסרי ערך של הדובר. הוא פותח בשתי הצהרות מוכרות לחלקנו. האחת:  – "זֶה לֹא פָּשׁוּט לְהַכִּיר בְּכָךְ שֶׁהַזְּמַן עָבַר מַהֵר" – אמירה המגלה לנו אמת פסיכולוגית, לפיה בני האדם מתקשים להכיר ולהודות, אף בפני עצמם, שחייהם חלפו מהר מבלי שיספיקו להגשים את מאווייהם וחלומותיהם. גרסה יותר נפוצה של אמירה זו מלווה  בהפתעה וללא יסוד ה"הכרה": כיצד עבר הזמן מהר לפני שהרגשנו בכך!

ההצהרה השנייה יש בה חשבון נפש עמוק יותר, אלא שכקודמתה היא מגיעה מאוחר מדי, ושבה מצויה רק "חוכמת הבדיעבד", שבשלב זה לרוב אינה יכולה להועיל: 'עַכְשָׁו אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַדְּבָרִים אַחֶרֶת". קרי, אילו בצעירותי הייתי מבין ורואה את מה שאני מבין כעת הייתי בוחר בדרך אחרת, ואז הייתי מצליח וזוכה לחיות את החיים הטובים והמלאים שייחלתי לעצמי.

בהמשך השיר מבקש הדובר לגלם ולתאר את הסיבה – ועמה אולי גם איזה לקח  – מדוע לא עלה בידיו לחיות את החיים שרצה: הוא היה עץ עקום, מכיוון שהתעצל ללמוד תרגילי התחמקות מסערות החורף.

מעבר לכך שהדובר ממשיל  את עצמו לעץ , בדומה לעץ השדה של נתן זך, יש מקום לתמוה מדוע צמח העץ עקום. האם העקמומית מעידה שהוא לא נקט בדרך הישר? שאילו היה בוחר לעמוד זקוף מול הסערה, קרי לעמוד על עקרונותיו ולחיות לאורם, היה חי את החיים שביקש לעצמו? אולם בזקיפות זו יש סכנה שה"עץ" יישבר. ואילו ההתכופפות מול הסערה, הגמישות והרכנת הראש, עד שהסערה תחלוף, הן הדרך שאנו נוהגים לשבחה כנכונה. מול העמידה הקשוחה, מחד, וההתכופפות הגמישה, מאידך, מספר הדובר על דרך שלישית, שגם בה לא בחר, אך מתוך עצלות, ולא מתוך עקרונות נעלים ולא מתוך איזו יכולת – תלוית מבנה אישיות – לגמישות, לביצוע תרגילי התחמקות, משמע: השקעת מאמץ גדול הכרוך בהימנעות גמורה ממגע ישיר עם רוח הסערה.

במקום שלוש דרכים אלה הדובר נקט בדרך רביעית – עקומה. וכך אנו יכולים לדמיין את הדובר כעץ שגזעו מעוות, ונוטה תחילה לכאן ואחר כך לכאן, שכנראה לא  חי חיי יושר והגינות, וגם לא חיים בעלי משמעות וערך – כפי שאנו עתידים לגלות בסיומו של השיר,

כעת הדובר מוצא לעצמו מפלט מתחושת ההחמצה והכישלון בשתייה לשוכרה עד דלא ידע. אולם הבריחה אל האלכוהול היא רק עדות נוספת להיותו של הדובר "גזע העקום", שגם כעת הוא ממשיך ובוחר ב"עצלות", ובהימנעות מהתמודדות  עם החיים האמיתיים , ובד בבד השכרות מעצימה את תחושת ההחמצה, מאחר שאליה נוספת גם התמכרות.

לא לחינם שם השיר הוא הכוס הרביעית – שכן הכוסות הראשונות אינן משיגות את מטרת השתייה. הכוס הרביעית היא נקודת המפנה המאפשרת, סבור הדובר, לחדד את חושיו, עד שלבסוף ייווצר "מופע" – הצגה ואשליה – שירגיע את רוחו. תחילה הדובר שומע לחישה כצלילים גבוהים ורועשים יותר, אך המטרה תתממש במלואה רק בכוס החמישית, הוא אומר לעצמו שהיא תצליח להרגיע את תחושת חוסר הערך והחיים חסרי הפשר יהפכו למופע לפידים. מופע הלפידים יכול לרמז גם על הבעירה הפנימית, הן בגלל האלכוהול ששורף את החזה, והן בגלל שחייו  – ואולי גם יצירתו – יידמו למופע גרנדיוזי, מרהיב ומרשים הרבה מעבר ל"צלצול כפיות". אך כל אלה אינם אלא אשליה, שכן סופם  של הלפידים לכבות ואחריהם  – תשתרר חשיכה.

אמנם שתיית האלכוהול נועדה בעיני הדובר להעצים את תחושותיו ויכולתו לחוש את החיים ולהגיע אל "משמעותם" (וייתכן גם להדליק ולשחרר את כוח היצירה של המשורר)  ועל ידי כך לטשטש את תחושת היותו עץ עקום, אולם בסופו של דבר  השתייה רק מעצימה את התחושה שחייו חסרי פשר. והדובר בעצם אמירתו המודעת ש"כּוֹס חֲמִישִׁית יְכוֹלָה לַהֲפֹךְ גַּם חַיִּים חַסְרֵי פֵּשֶׁר כְּחַיַּי לְמוֹפַע לַפִּידִים", יודע ומכיר בכך שמדובר בסך הכל במופע, בהצגה.

אָרְכָּה הַמְּדֻיָּק שֶׁל הַעֶרְגָּה

שָׁעוּן עַל מַעֲקֶה

הִמְתַּנְתִּי לְשׁוּבָהּ עַל הַמִּרְפֶּסֶת,

מֵעַל חֲצִי שָׁעָה,

יָכֹלְתִּי לִמְדֹּד אֶת זְמַן הֵעָדְרוּתָהּ וּלְתַעֵד אֶת אָרְכָּה הַמְּדֻיָּק שֶׁל הַעֶרְגָּה

הַמִּתְפַּלֵּשֶׁת בֵּין זְקִיקֵי הַמְּצִיאוּת

אֲבָל,

הַדַּקּוֹת

הֵחֵלוּ נוֹטְפוֹת

מְדֻבְלָלוֹת וּמְחֻסָּרוֹת צוּרָה

כְּמוֹ טְחִינָה מֵימִית בְּפִתַּת פָלָאפֶל שׁוֹפַעַת כְּרוּב,

בְּרֹאשׁ פִּנָּה לְמַטָּה, לֹא רָחוֹק מֵהַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית

זוֹנוֹת הִתְהַלְּכוּ הָלֹּךְ וָשֹׁב בְּהַמְתָּנָה לְמַגָּע,

בֵּין סִיגַרְיָה לְסִיגַרְיָה הַשָּׁמַיִם אָדְמוּ

הַאֲוִיר הַלְבַנְבַּן נֶהֱדַף בְּרַכּוּת מוּלִי,

כְּשֶׁהִבְחַנְתִּי בָּהּ

עֹשָׂה דַּרְכָּהּ חֲזָרָה הַבָּיְתָה,

חַשְׁתִי דְּקִירָה בְּחָזִי כְּאִלּוּ דָּמָהּ נֶעֱרָה פְּנִימָה לְתוֹךְ דָּמִי.

©

עַל הַחֹל

זֶה הָיָה בְּאֶמְצַע חֹדֶשׁ תַּמּוּז, מִדָּרוֹם לְמִצְפֶּה רִמּוֹן

גְּבוּל בִּלְתִּי נִרְאֶה סוּמַן פֹּה וָשָׁם בְּשֶׁלֶט חָלוּד

אַתָּה מְסַמֵּן גְּבוּל, זוֹ אַדְמָתִי אַתָּה בָּטוּחַ

אֲבָל לְעוֹלָם אֵינְךָ יוֹדֵעַ לָבֶטַח עַד מָתַי יַחְמֹּל הָרוּחַ עַל הַשֶּׁלֶט

עַל הַחֹל שִׁשָּׁה שִׁבְעָה עֲצֵי אֵקָלִיפְּטוּס יְרֻקִּים

הָאוֹר מִתְפָּרֵק בַּחֹם הָלוֹהֶט כְּמוֹ צֵל

שֶׁלֹא יוֹדֵעַ כְּבָר

אֵיךְ עוֹמְדִים בְּמָקוֹם מוּצָל

סָמוּךְ לְקַו הַצֵּל נִתְזֵי טַל מְלַחֲכִים אֶת מַרְבָד הָעֵשֶׂב

בְּעוֹד כְּשָׁעָה אוֹ קְצָת יוֹתֵר, יַעֲלֶה אוֹר עַל הַגּוּף הַמְעֻרְטָל הַמּוּנָח

בְּתוֹךְ עֵינַי הַנִּפְקָחוֹת.

©