ליאורה בן יצחק

לוּ היה לי צ'לו

מאת: ליאורה בן יצחק

פרדס הוצאה לאור

הקדמה

בגיליון זה של נתיבים ביקשנו להציג זו לצד זו שתי פרשנויות שונות של שני פרשנים – ציפי ארצי ושמעון רוזנברג, אשר מכירים ומוקירים זו את זה, אך קריאתם הקונקרטית אינה מושפעת מעובדה זו. כ"שפן ניסוי" נבחרה המשוררת ליאורה בן יצחק, ואנו מקווים כי היה לכך טעם ויהיה לכך גם המשך.

חלק א – ציפי ארצי

הכישרון הספרותי של ליאורה בן יצחק הוא חד משמעי. ככל שמתקדמת ההיכרות עם ספרה הרביעי, לצד ההנאה והעניין שמעורר הכישרון, בלתי נמנע מהשוואה בין  ספריה האחרים, ובמיוחד עם  ספרה הקודם, 'עיר פנימית' שבו הצליבה המחברת בין כאב והשלמה. הספר 'לוּ היה לי צ'לו' הוא המשכו הישיר אך עם עומק נוסף ונגיעות במקומות עמוקים יותר, מעין כתיבה תרפויטית, ואולי זו הקריאה שהיא תרפויטית. מה שמפעים הוא; ככל שקיימת התעמקות, טבעי שנצפה לפתיחות, ואילו בשירים יש מעין הסתגרות, ומודגשת הצניעות, למשל במשפט הפותח את המיתר הראשון:

"לוֹמֶדֶת שִׁעוּר עַל דֶּרֶךְ, כְּכָל שֶׁמִּתְקַדֶּמֶת אֵינִי יוֹדַעַת דָּבָר".

 כדברי סוקרטס: "כל מה שאני יודע הוא שאינני יודע".

 אם בספר 'עיר פנימית' העמידה ליאורה את הכאב בחזית, כאן הוא כבר לא השחקן הראשי, הוא עובר לאחורי הקלעים:

 "בַּחֲדָשׁוֹת מוֹדִיעִים עַל סוּפָה.

אֶת הַסוּפָה שֶׁלִי אֵינִי יוֹדַעַת

לְנַבֵּא. אִישׁ לֹא רוֹאֶה אֶת הַנְּפִילָה

מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת

הַצְּעָקָה חוֹזֶרֶת בְּהִילּוּךְ אִטִּי".(עמ' 27).

המחברת אינה יודעת, אולי אינה רוצה לדעת, איש אינו רואה, כך גם איש אינו יודע ולא ידע על הנפילה, על כן, הצעקה שעמדה לצאת חוזרת אט, אט למקומה, ולא מכריזה על הנפילה. הייתה כּלֹא הייתה.

השירים בספר זה מביעים יותר בגרות והתפתחות שירית. קל מאד "לברוח" למקומות נוחים, לעסוק באישי, בכואב, אך ליאורה בן יצחק, הצליחה לעבור את המחסום הזה ולצאת מהמקום ה"נוח", מהפנים אל החוץ. לעתים אף מתרחקת עד כדי כתיבה בגוף שלישי:

"מַשֶּׁהוּ עוֹבֵר עָלֶיהָ אֵינָהּ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם

אוּלַי הִיא חוֹלָה […]".(עמ' 63)

או בשיר אחר הקורא יכול לברך על כך שמחשבותיה של המשוררת לא שתקו, אנו נהנים  מהן כשהן על הדף:

"כָּל הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת הִיא בּוֹכָה וְסוֹרֶגֶת בְּדִמְעוֹת

גַּעְגּוּעִים אֶת הַצֶמֶר. הַיַּלְדָּה חוֹלָה.

צָרִיך לְהַשְׁתִּיק אֶת מַחְשְׁבוֹתֶיהָ." (עמ' 67)

השירים הקצרים שנכללים ב'לוּ היה לי צ'לו" מרכיבים תמונה יוצרת שאינה מנסה להתחכם עם הקורא.  למרות שמדובר בשירה, ולמרות הדימויים האקספרסיוניסטיים, הספר יוצר תחושה מציאותית והצצה לעולמה של המחברת, עולם שכבר לא מתמודד אלא מזמין להיכנס אליו, והדלת פתוחה ומזמינה את הקורא, להכיר את הנרטיב של עולמה הפנימי:

"דֶּלֶת נִפְתַּחַת, אֲנִי בַּבַּיִת

שָּׁרָה, מַרְעִידָה קִירוֹת. […]

יוֹלֶדֶת שִׁירִים."  (עמ' 79)

בשיחה עם ליאורה, ניסיתי לעמוד על השינוי שחל בשירתה, ללמוד על ההתפתחות שחלה מאז הספר הקודם 'עיר פנימית'.

"בספרי הקודם, 'עיר פנימית' המוטו היה המחלה, שם חל המפנה בכתיבתי, ואז התחילה העבודה האמתית מבחינתי, התחלתי לכתוב באופן גלוי וללא עכבות. למשל לא כתבתי שירים כמו השיר "דרך המילה" (עמ' 25).

מה אם כן שונה בספר השירה 'לו היה לי צ'לו' ?

"בשיחות מקדימות שהיו לי עם נילי דגן ועודד פלד, נזרק הרעיון "אולי תכתבי את המוסיקה". זה הדהד בראשי ומצא חן בעיני, ובספר הזה כתבתי את המוסיקה שלי, את עצמי, הכנסתי את כולי לתוך השירה. מצאתי את התחכום שבפשטות, לא נזקקתי יותר למלים גבוהות.

הכתיבה אמנם כתובה בלשון הווה, אבל אלו אירועים ודברים מכל הזמנים, דברים שקרו באיזה זמן. למשל בשיר "השירה היא הלחם", אני הייתי הילדה החולה ששכבה במיטה, אמא לימדה אותי לסרוג, סרגתי אפודה. הילדה הזאת נמצאת בשיר, אבל גם אני."

בספר 'לו היה לי צ'לו', כמה שירים נוגעים בנושאים ביקורתיים, אולי מעט מידי בהתייחס למצב בארץ. אך במרבית השירים נמצא  יותר סנטימנטליות יותר רגש, לעתים געגוע צרוב בזיכרון ההופך לשירה מצוינת. למרות הצהרתה של המחברת כי למדה את התחכום שבפשטות, אין בשירתה התרסה או קריאת תיגר על השירה הקנונית, היא בהחלט 'הולכת בתלם' וכותבת לפי הכללים המוסכמים בשירה, כפי שהיא מוגדרת בממסד הספרותי.

חלק ב – שמעון רוזנברג

השוואה לספריה הקודמים של ליאורה מצביעה על תהליך התבגרות והתגברות. הספר נע ומתרחק מן האני הפרטי אל מבט רחב יותר, בכלל זה אל מצבה של החברה הישראלית, אופיה המשתנה ולא לטובה (כך בשירים: "הארץ כואבת לי", עמ' 10, "גן לוינסקי", עמ 12), וממנו שבה אל עצמה מתוך ריחוק ופרספקטיבה. הסבל וכאב הרב עדיין קיימים בשיריה, אך כבעבר מפצה עליהם השירה ש"בחרה בה" כדבריה בכמה מקומות, הפכה לעיקר עולמה, ומסייעת לה להסתפק במועט גם בהיבט החומרי. יסוד זה המשמש ציר מרכזי בחלק הרביעי של ספרה ("משוררת צריכה שולחן כסא ונוף") כשהשיר הנושא שם זה (עמ' 63) אף מזכיר לנו את "חדר משלה", של וירג'יניה וולף.

אמנם עדיין בולטת בשיריה כמיהה וגעגוע לעבר, אך זו משלבת בתוכה גם הכרה ברורה שהעבר אינו בר השגה, והרגע ההווה משמעותי יותר (אֵינִי יוֹשֶׁבֶת וּמְחַכָּה לְעָתִיד הוּא כְּבָר כָּאן, עמ' 30), והבנה שהעתיד הפרטי נע בין הלוט בערפל לבין הקשה ואף האפל ("בַּחֲדָשׁוֹת מוֹדִיעִים עַל סוּפָה. אֶת הַסּוּפָה שֶׁלִּי אֵינִי יוֹדַעַת לְנַבֵּא", עמ 27).  ועדיין ניכר בשירים שמץ של אופטימיות, הנעזר בהומור הטבוע באופייה של המשוררת, המוצאת כי היא "מַאֲמִינָה בְּנִסִּים"…מַגְנִיבָה צְחוֹק… יֵשׁ הֲנָחוֹת בְּלִהְיוֹת נָכֶה" ("עולם אמיתי", עמ 11). ההומור בולט בשיר קצר ("אמצע הלילה", עמ 21), המתאר את נפילתה ברחוב, ולמרות האירוע הקשה והבהלה יש בתיאור מן הגרוטסקי והאופטימי:

עִם שַׂקִּית אַשְׁפָּה וְקַב מְרוּחָהּ עַל מִדְרָכָה

..הָעֲצָמוֹת חוֹרְקוֹת

תוֹדָה לָאֵל!

אך אני מבקש להתמקד להלן דווקא ביסוד אחר, בין-אישי ולעתים אניגמטי, הנזכר ונרמז גם בספריה הקודמים, יסוד שכמדומני מעולם לא נדון בדברי פרשנות (שלי או של אחרים) לשיריה. הכוונה לנמען גברי, שטיבו בחלק מהשירים ומהות תפקידו בחיי המשוררת אינו תמיד ברור: האם מדובר בבן זוג, ידיד, חבר אהוב, בן זוג אהוב לשעבר, אולי דווקא אחד מבניה? ואולי גם דמות מדומיינת? מכל מקום ברור כי לא מדובר בנמען אחד. ואם היינו מבקשים "סיוע" להבחנה ברורה בין נמענים, על פי לשון הפניה אליהם בזמן עבר מול הווה, אין המשוררת מעניקה אותו. מכל מקום כמעט בכל  המקרים הפניה היא בלשון הווה, משל מצוי הנמען לידה בזמן כתיבת השיר גם אם הוא נעדר מחייה הממשיים, או מת.

בשיר הפותח, ששמו הוא גם שם הספר, הפניה היא אל נמען בלתי מזוהה, אף שחזקה מכל האפשרות שזהו מורה נערץ או שותף לנגינה בצ'לו. הפניה אליו היא הן בלשון הווה והן בלשון עבר. ועדיין קיים געגוע אליו הכרוך בגעגוע לצ'לו (. הנוסטלגיה והכמיהה לצ'לו  אינה רק לנוכחותו הפיסית בלבד, אלא ליכולת לנגן בו, ובמקביל נרמז געגוע פיסי לנמען. אך היסוד הארוטי מעודן ביותר. מכל מקום לתחושת האושר היו שתי סיבות כרוכות זו בזו – הצ'לו והנמען, ושניהם נעדרים כעת מחייה:

הֲיִיתִּי מְנַגֶּנֶת לִפָנֶיךָ…

כַּמָּה יָפֶה הָיָה הָעוֹלָם…

…וַאֲנִי מַפְשִׁירָה קְלִפּוֹת מִגּוּפִי.

זוֹכֵר?

"נַעֲבֹד עַל מוּסִיקָה מִבִּפְנִים", אָמַרְתָּ

לֹא יָדַעְתִּי אָז לִקְרֹא לָאֹשֶׁר בְּשֵׁם..

קל יותר לייחס נמען אחר לזמן הווה, כמי שמצטייר במילים ספורות כידיד (או מספר ידידים) החולק עם המשוררת תובנה עליה, תוך גילוי אמפטיה למצבה ומחלתה (מהו אושר, עמ' 48 "…אִינִי מְבַקֶּשֶׁת יוֹתֵר מִשֶּׁיֵּשׁ. אַתָּה קוֹרֵא לָזֶה עֲנָוָה"), והוא שב ומלווה אותה בחוויותיה וברגעי ההשראה שלה לאו דווקא כמאזין פסיבי, אלא אף ביקורתי ("על שקט לא משלמים", עמ' 66: "…הַשִּׁיר כְּבָר בְּרָאשִׁי… אַתְּ רַגְשָׁנִית, הָרֶגֶשׁ מְנַהֵל אוֹתְךָ…"). במקרה אחר הנמען האניגמטי לא רק שאינו אומר דבר אלא לא ברו מה סיבת הפניה אליו (כך, ב"שפות שונות", עמ' 69: …"אתה לא אשם").

מאידך, מתוך היכרות אישית עם המשוררת, בכמה שירים הנמען מזוהה כבעלה לשעבר. באחד הקשים שבהם את מקום הנוסטלגיה תופסת תחושת נטישה ובגידה מחרידה, כאשר ברגע שמתגלה המחלה, במקום להפגין את הנאמנות שהיית מצפה – ללא מחיר וללא תנאי – הוא מפקיר אותה לאנחות ("זמנים", עמ' 13):

לֹא הֵבַנְתִּי אֶת מַשְׁמָעוּת הַמִּלִּים

"בְּכָל מְחִיר", עַד לַזְּמַן שֶׁחָלִיתִי

אַתְּ יְכוֹלָה לִשְׁכֹּחַ שֶׁאֲטַפֵּל בָּךְ, אָמַרְתָּ

בְּפֶתַח בֵּית הַחוֹלִים"

ואם עדיין מקנן אצל הקורא הזה הרהור, שבכל זאת מתקיים בלבה יסוד מתגעגע אליו, היא "מרגיעה" שמדובר בזיכרונות נוסטלגיים, לעצם הימים היפים של זוגיותם שחלפה, הכוללים את ילדיהם המשותפים, ומה הטעם למחוק אותם או להתעלם מהם בגלל כעס או השלמה. ממילא נשמרת יכולת להבחין בין העבר לבין המציאות הנוכחית. כך ("פעם חלמנו", עמ' 46), מחד היא "מִתְגַּעְגַּעַת לְמִלִּים הָאוֹגְרוֹת אֶת הַזְּמַן הַזֶּה…." ומנגד ברי שאין אפשרות להשיב את העבר המשותף, ואף נראה שאין המשוררת רוצה בכך ("מה נשאר מהזיכרונות" עמ' 50, כי "כְּבָר לֹא מְשַׁנֶּה אִם אַתָּה נִמְצָא אוֹ לֹא", "פעם ועכשיו" עמ' 85: נִהְיֵיתָ לִי זָר. קוֹלְךָ מֵחֲזִיר אוֹתִי לַזְּמַן שֶׁאָהַבְנוּ וְהִתְהַפַּכְנוּ…). זאת, משום שהשניים חיים בעולמות שאינם ניתנים לגישור: "…עַתָּה הָאוֹלִימְפּוּס שֶׁלְּךָ אֵינוֹ הָאוֹלִימְפּוּס שֶׁלִי" וגם כי יש יתרונות בבדידות ("שפות שונות", עמ' 69" "הָאַהֲבָה הָלְכָה…הַלְּבַד עוֹשֶׂה לִי טוֹב. אֵינִי חַיֶּבֶת דָּבָר לְאִישׁ"). ואילו בשיר היפה "געגועים" (עמ' 47) שגם בו ניתן למצוא רמז לעזיבתו של בן הזוג, הפרידה מתוארת במילים רכות יותר, שצצה מהן תובנה כי זו דרכו של עולם, שקשרים וזוגיות נפרמים וכל אחד הולך לדרכו:

…אַתָּה הוֹלֵךְ

מִמַּהֵר לְיָם לַסִּירָה וּלְאֵינְסוֹף,

יוֹדַעַת שֶׁסִּבַּת כָּל הַדְּבָרִים

הַבָּאִים וְהוֹלְכִים מֵאִתָּנוּ

כְּמוֹ פְּרִידָה, כְּשֶׁהַכֹּל נִפְרָם לַחֲלָקִים".